פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, מגדירה אילו ימים ייחשבו כמועדי ישראל שהם ימי מנוחה:

שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, ראשון ושמיני עצרת של סוכות, ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות.

כמו כן, יום העצמאות נקבע כיום חג בחוק יום העצמאות, תש"ט-1949.

סעיף 9א לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951, קובע את איסור העבודה בחגים אלו. לכן, כאשר יום מוגדר כיום חג עפ"י החוק, לעובד יש זכות להיעדר ביום זה, והוא אף יהיה זכאי לשכר עבור החג (דמי חגים), במידה והוא עובד חודשי או במידה והוא עובד שאינו חודשי אך יש לו וותק של 3 חודשי עבודה במקום העבודה והוא לא נעדר מהעבודה יום לפני החג ויום אחרי החג, אלא בהסכמת המעביד. יצויין כי לעובד שאינו יהודי קמה הזכות לבחור באלו ימי חג ברצונו לשבות ולקבל דמי חגים- האם בימי החגים היהודים, או בימי החגים של עדתו.

חג הפורים אינו נכלל בגדר מועדי ישראל שצויינו, ולכן אינו נחשב כיום מנוחה שבו זכאי העובד למנוחה בתשלום. עם זאת, ייתכן כי בהסכם אישי, בהסכמים קיבוציים או בצווי הרחבה שונים נכלל יום זה כיום בחירה שבו העובד יכול להעדר בתשלום.

כמו כן, סעיף 6(ב) לחוק חופשה שנתית קובע כי, בהודעה למעביד של 30 ימים מראש לפחות, עובד רשאי לקחת יום אחד מן החופשה במהלך שנת העבודה שבעדה היא ניתנת בכל מועד שיבחר וכן יום אחד נוסף באחד מהימים המנויים בתוספת, ובתוכם כלולים בין היתר צומות, ערבי חגים, ימי זכרון וימים משמעותיים נוספים, כדוגמת מימונה, ל"ג בעומר, יום האישה הבינלאומי וכו'. יצויין, כי כשהעובד עומד בתנאים הנדרשים לניצול זכות זו, למעביד אין זכות סירוב. גם חג הפורים נכלל ברשימה זו. לכן, העובד יכול לקחת את חג הפורים כיום חופשה שנתית, במידה ויודיע על כך למעביד 30 יום מראש.

הפוסט חג פורים הופיע לראשונה ב-מסמינימלי - חושבים עסקים.אחרת.